צ'אקרת הלב

צ'אקרת הלב:

"כולנו התחלנו מחלקיק של אור ואהבה, התגלמנו בצורת עובר, עם לב נקי וטהור. ואז נולדנו, אותו חלקיק אבל עם גוף ולב שמתרחב ומתכווץ. אני קוראת לכיווץ כאב ולהתרחבות אהבה, אור וחושך, שאיפה, נשיפה. ואז אנחנו מתחילים את המסע שלנו כאן על כדור הארץ. מתהלכים בעולם בלי לדעת לאן ומה נפגוש בדרך, אבל קיבלנו במתנה למסע הזה מצפן לדרך- לב. הוא משמיע מראה ממחיש ומרגיש את אותות הדרך."

אז בעצם כשאנחנו מחוברים ללב וקשובים לו אנחנו קשובים לדרך שהוא באמת רוצה לעשות והדרך הזו תיקח אותנו למקום המדוייק והגבוהה ביותר עבורנו. הלב הוא האמצע המרכז, החיבור בין הצ'אקרות התחתונות לעליונות-הגבוהות יותר, הוא מרכז בעצם את האיזון ביניהם ולכן הוא כל כךךך חשוב ומרכזי במערכת שלנו הפיזית הרגשית והתודעתית.

בואו נדבר קצת על הלב, על אהבה

יש אהבה מהצ'אקרה השניה, צ'אקרת המין-אהבה יצרית יותר, ילדית יותר משחקית יותר, ויש אהבה מהלב-אמהית ובוגרת יותר. צ'אקרת המין מסמלת את הילדה בתוכנו וצ'אקרת הלב את האמא בתוכנו (כן גם אצל גברים). 

אהבה מצ'אקרת הלב היא אהבה ונתינה ללא תנאי, כשיכנס תנאי או רצון לקבל בחזרה נדע שבעורבים שם כבר דברים נוספים לאהבה. אנחנו יצור שמורכב מעוד צ'אקרות ובאופן כללי מורכב! ולכן לא נוכל לשהות בצ'אקרה הזאת לאורך זמן, אבל נירצה להביא לשם מודעות ולדעת להבין את ההפרדות בין אהבה לחלקים הנמוכים יותר שבנו. 

אהבה כשאנחנו קוראים לה אהבה היא נתינה טוטאלית כשאנחנו מחוברים למקום הזה  אין לנו שם ציפייה או אכזבה, עצם הנתינה יוצרת בתוכנו את המרחב לקבלה. אהבה היא תנועה פנימית וחיצונית של מערכת גומלין שכוללת נתינה וקבלה. כמו שאמרנו קודם שאיפה ונשיפה. אפשר לאמר קבלה היא שאיפה ונשיפה היא נתינה. וגם היכווצים של הלב, השיחרור וההתרבות היא אהבה והיכווץ הוא כאב. זאת אומרת שכאב הוא חלק בלתי נפרד מאהבה. הוא ההתגלמות הארצית, הפיזית שלה.

אנחנו צריכים לוודא שכדי לפתוח את הלב ולאפשר את היחסי גומלין האלה אנחנו במרחב בטוח כמו שגוף יוודא לפני נשימה שהוא במרחב עם חמצן ואוויר איכותי בריא מזין וטוב ולא מלא בפסולת. 

אז איך נדע מתי לתת? 

הלב ירגיש ונצטרך להקשיב לרחשים שלו מתי הוא נושם ומתי הוא נזהר ונסגר. נצטרך לזהות מתי התנועה של ההיסגרות היא מהלב ומתי היא שוב מחלקים נמוכם ואגואיים יותר.

איך?

נרגיש בגוף מה מופעל כרגע איפה הכאב נמצא? על מה הוא יושב? 

כמו שאמרנו קודם החלקים התחתונים יותר יעידו על כאב ביני לבין עצמי והלב והמקומות הגבוהים יותר כבר יעידו על תגובה שלי לבחוץ.

אם אנחנו מדברים על הלב אי אפשר שלא לדבר גם על נשימה

"בכל שאיפה אנחנו מרחיבים בתוכנו את המקום להכיל. להכיל עוד קצת חיים, עוד קצת רגשות, תחושות, מחשבות ואת העולם כולו.

בכל נשיפה אנחנו משחררים מאיתנו לעולם, מתמסרים עוד קצת, מרפים עוד קצת, ומאפשרים לרגע לתת לעולם להכיל אותנו. נשימה היא התגשמות הנשמה בעולם, היא החיים והחומר במיימד כדור הארץ, אפשר לומר שהנשימה היא חיות הנשמה."

אז בעצם כשאנחנו שואפים אנחנו מכניסים את העולם אלינו-מכילים וכשאנחנו נושפים אנחנו מוציאים מאיתנו, משחררים משהו בחוצה-פורקים- נותנים.

המפגש הזה מול קבלה\הכלה ונתינה\שיחרור החוצה מפגיש אותנו עם הבחוץ. כל הצ'אקרות התחתונות יותר מתעסקות ביחסים שלנו עם עצמנו וצ'אקרת הלב כבר מוציאה אותנו ישר למפגש עם הבחוץ, כמו הנשימה שהיא בעצם יחסי גומלין של הבפנים עם הבחוץ.

המפגש עם הבחוץ שם אותנו במקום מאוד חשוף ופגיע כי כבר נכנסת תלות במשהו חיצוני, ממש כמו שהלב תלוי בחמצן שבחוץ ובגלל זה הנשימה שלנו כל כך מושפעת מהמפגש עם הבחוץ. אנחנו יכולים להרגיש את זה ברמה הפיזית כשקורה משהו בחוץ שגורם לנו להבהל או להרגיש בסכנה ואז המערכת שלנו מאבדת אמון בבחוץ והגוף לא מאפשר לעצמו להכניס אוויר, כי האוויר הוא הבחוץ והבחוץ עכשיו מסוכן לי. 

כל המחלות בגוף שלנו מושפעות מהכיווצים האלה וזו אחת הסיבות שאני קוראת לה הצ'אקרה הכי חשובה בגוף. חשוב להיות במודעות אליה ולשחרר חסימות רגשיות שלה. 

לפתוח את הלב זה לא "מצווה לזולת" זה לאפשר לנו לנשום טוב יותר-יחסי גומלין טובים ובריאים יותר ואז אפשר גם לעלות לצ'אקרות הגבוהות יותר של ביטוי, הגשמה, תודעה גבוה וחיבור לאלהים.

אז איך פוגש אותכן.ם הפחד עם המפגש עם הבחוץ? עם החשיפה לבחוץ? עם התלות המסויימת בבחוץ? עם נתינה וקבלה?